הימים שלפני יום כיפור מחזירים אותי לאותה הופעה שהייתה לי בשנה שעברה בתאטרון קרוסל בתל-אביב.
הוזמנתי להופיע במקום שבו התחלתי את הופעות היחיד שלי (באופן רשמי) לפני 12שנה. היססתי אם להענות להזמנה, כיוון שבשנים האחרונות אני בעיקר מופיעה במקומות שמזמינים אותי לאירוע מסוים ואיני צריכה לדאוג לקהל. אבל כשיוסי מהתאטרון התקשר ושר לי בטלפון שיר שלי שזכר מאז..התקשיתי לסרב.
חשבתי לעצמי זאת תהיה הזדמנות מצויינת לצלם את ההופעה, סופסוף יישאר לי עותק בוידאו ללמוד ממנו. אני מאד זקוקה לזה.
אמנם החברה הצלמת הודיעה שהיא בטיול וחברה צלמת אחרת טסה לחו'ל ובכל זאת ברגע האחרון נמצא חבר שיודע לצלם.
יופי. הכל בסדר.
אך אויה 5 דקות לפני ההופעה הוא מתקשר להודיע שהוא תקוע בפקקים.
אחותי בקהל. אני מבקשת ממנה לעמוד מאחורי המצלמה שכבר ממתינה משועממת על החצובה.
היא מסכימה למזלי. בשביל זה יש אחיות, להושיע בעת צרה.
ההופעה הייתה מרגשת במיוחד. אילתרתי והפתעתי את עצמי והצחוק של הקהל לאורך ההופעה חימם את לבי.
כבר הייתי חסרת סבלנות לראות את התיעוד בוידאו.
הדקות הראשונות עברו בהצלחה, חייכתי למראה דמותי המלהגת על הבמה. סגרתי את המצלמה ופתחתי אותה שוב לאחר מספר ימים.
לא האמנתי למראה עיניי. ראיתי שחור בעיניים. תרתי משמע. נדמה שאחותי התלהבה ממראה הוילון השחור, כיוון שזה הדבר היחידי שצולם! יכולתי לשמוע את מה שנאמר אך לראות יכולתי רק את הוילון השחור..הצילו!!
הרצתי את הקלטת קדימה, אולי זאת תקלה זמנית, אך לא. השחור היה בכל מקום.
למה זה מגיע לי?
זאת הייתה טעות לבקש ממנה, הרי אין לה נסיון בצילום. אבל הלא המצלמה כבר הייתה מכוונת, כל שנדרש ממנה זה לראות שהיא עובדת ולעקוב אחרי המתרחש ,אפילו החתולה שלי הייתה יכולה להצליח במשימה, עם קצת אימון.
האמת שזה לא הצחיק אותי בכלל.
חשבתי שהמזל הרע פשוט חתם אצלי קבע , נדבק, נצמד אליי כמו עלוקה ורק בניתוח אפשר יהיה להסירו. מה יש לו ממני. מה בסך הכל ביקשתי. שיהיה לי תיעוד של ההופעה. כזה מסובך?
ונזכרתי בשבעת אלפים מקרים נוספים שהמזל הרע חגג על חשבוני. כמו ראיון שערכו איתי ולא שודר כי הקלטת נשרפה ופעם אחרת האולפן נשרף. או כמו כתבה שהשתתפתי בה , העיתונאית התלהבה במיוחד , אך מכל מה שנאמר לא נותר דבר בעיתון ורק תמונה שלי שובצה ואפילו בלי לכבד אותה בשמי. ובפעם אחרת שכבר כן פרסמו את מה שאמרתי ואפילו כתבו את השם שלי נכון , או אז האיפור שלי היה כל כך נורא שרציתי לקנות את כל העיתונים לבל תיחשף הזוועה ברבים.
ועכשיו זה. שחור בעיניים . השחור מכה שנית . או שלישית או רביעית..מי יכול לספור.
השחור שבעיניים הוא שחור בהיר לעומת השחור הכהה שנמצא בתוכי.
התאוננתי באוזני המקורבים. חיפשתי נחמה.
לאחותי לא סיפרתי. הייתי כל-כך זעומה על חדלונה שלא יכולתי להסתכל לה בלבן של העיניים.
בסוף החלטתי שהכי חשוב זה שאפשר לשמוע. מזל שהסאונד לא נפגע! אני יכולה להאזין ולכתוב את הטקסט שנוצר תוך כדי ההופעה.
התיישבתי שוב עם המצלמה. העברתי להתחלה. הנה שוב דמותי המקפצת עם השמלה הירקרקה ועוד רגע התמונה תשחיר והסוף כבר ידוע. הופעתו הבלתי נשכחת של הוילון השחור. מסמר הערב.
אך לא. דמותי ממשיכה להראות, עכשיו היא שרה..מוזר אני כמעט בטוחה שהקטע הזה היה שחור..אני מריצה קדימה..ושוב אני לגמרי נראית. הצילו!!! סתם האשמתי את אחותי !
מסתבר שיש איזה כפתורון שובב במצלמה שאפשר לשחק איתו גם בלי מודע והוא מכוון את זווית הראיה של מה שצולם. כך שהמצלמה הייתה מכוונת על חלק מסויים מהתמונה הכללית.
על החלק השחור.
סיבוב קטן של הכפתור ונחשפת התמונה כולה. ואז רואים שהשחור אכן נמצא. אך רק בפינה.
כל מה שאני ראיתי זאת הפינה השחורה שמילאה לי את כל התמונה.
שמילאה לי את הנשמה.
אז קודם כל סליחה אחותי היקרה שהאשמתי אותך אשמת שווא. עשית עבודה מצויינת ואני לא יכולתי לראות אותה.
ולכולנו אני מאחלת שכל פעם שאנחנו נתקעים על השחור ונכנסים עמוק לתוך הבור, שנזכור ..שהוא רק חלק קטן מהאור
וכל מה שאנחנו לא יכולים לראות בזמן שאנחנו מאמינים לשחור..נמצא שם במלוא הדרו, מחכה לנו בתור
שנזכה לראות את יופי התמונה כולה!
אוהבת בתגל
