ונהפוכו- חג פורים -חג ההיפוכים

מחר פורים. מה זה אומר לכם? לרוץ אחרי הילד בחנויות התחפושות..לזכור להביא משלוח מנות לדודה לאה..או שבכלל לא שמתם לב שפורים כבר כאן.

דלית, לקוחה חדשה שלי, שבאה אליי "כדי לעשות סדר במערבולת" יושבת מולי. במהלך הפגישה ביררנו מה נחוץ לה כדי להיות מאושרת ותשובתה הייתה- "אני רוצה שיהיה לי מקום בעולם להיות מי שאני". איזו בקשה מקסימה. מקום בעולם להיות מי שאני..נתתי לה שיעורי בית, בהקשר לבקשה שלה ורגע לפני פרידה שאלתי, למה את מתכוונת להיתחפש.
דלית נתנה בי מבט משתומם, ניכר שהופתעה מהשאלה, אני לא מתכוונת להתחפש,  בדיוק בשביל זה אני באה אלייך להוריד את המסכות! הפעם אני רוצה להיות טהורה, להיות אני. להפסיק להסתתר.

הרגשתי שמתמקמת בי התקוממות נגד ההתנגדות למסכות בכלל ופורים בפרט ושיתפתי אותה בדעתי על העניין ואם גם אתם חושבים לא להתחפש.. אז תמשיכו לקרוא אולי תשנו את דעתכם:)
נכון שפורים הוא חג המסכות והרעשנים, נו אז? האם אין אנו עוטים מסכות ומרעישים במשך כל השנה? מה כל-כך מיוחד בפורים, יכול להיות שאתם שואלים. 
ואתם צודקים. חג המסכות נחגג כל השנה... אנחנו שמים מסכה ש"הכל בסדר" בזמן שאנחנו פגועים.. שמים מסכה של ביטחון כשאנחנו מבולבלים.. מסכה של אהבה בזמן שאנחנו כועסים ..מסכה של מתיקות בזמן שאנחנו חמוצים ולהיפך.  הכל יכול להיות גם להיפך..מסכה של חולשה בזמן שאנחנו בטוחים...מסכה של כעס בזמן שאנחנו אוהבים...לפעמים אנחנו כל-כך מאמינים למסכות שלנו עם כל הרעש שהם עושות..שאפילו אנחנו לא שמים לב שאנחנו עוטים אותן ..גם אנחנו לא רוצים לדעת שנפגענו, התבלבלנו, כאבנו, אהבנו...
ורק איזה יד מלטפת או צחוק של ילד או חתול שבא להתפנק.... מזכיר לנו מי אנחנו מתחת למסכה..
המסכה מגנה מפני הסכנה. מסכת מגן.. כי מה יגידו..מה יחשבו..זה מסוכן..אפשר להיפגע.. לפחות מאחורי המסכה אפשר לנוח ..
האמנם? לא בטוח.. יש מסכות לוחצות שאי אפשר לנשום ואי אפשר לראות..

אז מה נשתנה חג פורים משאר הימים?.
בפורים אנחנו מוזמנים להתחפש קבל עם ועדה. לא במאמץ להסתיר משהו, אלא להוציא לאור את מה שמסתתר, את מה שבתוכנו שמסיבות כאלה ואחרות, נשאר חבוי.

כך שלהתחפש מבחינתי זה להיתחשף - לחשוף את מה שבי בחופשיות , או את מה שאני רוצה להיות- כלומר מה שכבר נמצא בי ואני רוצה לתת לו לצאת לאור.
בתחפושת יש את המילה חופש. חופש גדול הוא לתת למה שאני רגילה לחשוב עליו שהוא אינו ראוי, לצאת החוצה. חופש גדול הוא להראות שאני גם ההיפך ממה שרגילים לחשוב עליי, גם ממה שאני רגילה לחשוב על עצמי.
חופש הוא לבחור מתוך כל מה שאני ומה שנמצא בי, את הדבר שאני רוצה להאיר הפעם.


 בתרבויות רבות בעולם יש קרנבלים שכוללים התחפשויות. הצורך לתת ביטוי למה שאני לא יכול, לא מרשה לעצמי בימים כתיקונם, הוא מאד עמוק ונפוץ. קרנבל המסכות בונציה, נתן הזדמנות לאצולת העם להתחפש למשרתים ולהיפך. כך גם היו יכולים לבגוד בבני/בנות זוגם ללא חשד (נו שויין, איטלקים). הרעיון הוא שבכל אדון יש משרת ובכל משרת יש אדון. הקרנבל איפשר לחוות את התחושה של להיות בצד השני של העצמי.


כשלימדתי בבית-ספר, בשבוע פורים היה יום בו המורים היו הופכים לתלמידים ולהיפך. הזדמנות מצויינת להזכיר למורים שגם הם לומדים ולתלמידים שגם בלי תואר "מורה", הם בעצמם מורים (הרבה יותר ממה שהם מודעים).


העולם ע"פ הפילוסופיה הסינית הוא הרמוניה של ניגודים, בכל לבן יש קצת שחור בכל חושך יש גם אור ולהיפך.
 בעבודה של ביירון קייטי, אחרי התמקדות במה שקורה לנו כשמאמינים ולא מאמינים למחשבה מסויימת, עוברים לשלב ההיפוכים. ומגלים שגם ההיפך המוחלט ממה שחשבנו, מתקיים במציאות ולעתים הוא הרבה יותר מדוייק.


כשמישהו מתחיל משפט ומעיד על עצמו אני לא יכול...אני לא מסוגלת.. אני מפחדת...אין סיכוי..משפטים כאלה מהסוג שמחליטים על עצמנו..הם סוג של מסכה, במילים אחרות- מחשבה שלא נחקרה. שבצד ההפוך שלה מסתתר - אני יכול.. אני מסוגלת.. אני אוהבת.. זה אפשרי..
אז כך שהחג הנהדר הזה הוא הזמנה לטעום מהדבר האמתי שמצוי בתוכי, לחפש אותו אם הוא מסתתר היטב, ולתת לו לצאת לחופשי..להתחשף..

את המחשבה של דלית-"אני רוצה שיהיה לי מקום בעולם להיות מי שאני" אפשר אם כך להפוך ל"אני רוצה שלמי שאני, יהיה מקום בעולם".
אז למה אתם מתחפשים השנה?

  מוכנים לתת למי שאתם, מקום בעולם? מוכנים להתחשף?

 חג שמח! בתגל


בהזדמנות זאת אני רוצה להזמין אתכם מחר לקריאת המגילה בקהילת יונתן, קהילה רפורמית בהוד השרון, שמנוהלת ע"י מיקי ושרה בויידן המקסימים, במקום נערכים מידי יום שלישי שיעורים בנושאי יהדות וספרות. שווה להכיר
 

זבוב קו המשווה

זבוב= זה בראשך והבחירה בידך

מעת לעת ארצה להעלות כאן בבלוג זבובים נפוצים בממלכתנו (ממלכת התודעה) , מעין מגדיר זבובים לכל  דורש. למה הדבר טוב? מצאתי שיש בזה ערך רב לזהות את הזבוב המזמזם. זוהי תזכורת שזה הזבוב שמזמזם ולא אנחנו .התזכורת הזאת נותנת לי רווח ביני לבין המחשבות שלי , מרגיעה אותי ומאפשרת לי יכולת בחירה רבה יותר.

ובכן היום נפנה לזבוב עתיק יומין, אולם זימזומו נמרץ ועירני כמו חדש. לעיתים זימזומו יהיה חרישי אך אינטנסבי ועקבי. לעתים לא תדעו שהוא בסביבה רק שלפתע תוקפים אותך תחושת חמיצות ורגשות של צער, עצב אולי אף דיכאון. שימי לב !יכול להיות שזבוב קו המשווה הזתובב בזביבה. הוא עובד במהירות מנקר ובורח ואז אט אט, מתחיל החומר שלו לחלחל ואת כבר לא זוכרת איך כל זה התחיל.
נדמה שמאז ומתמיד הוא היה כאן. מימי בריאת העולם , מאז שנבראו החרקים. עוד לפני שנברא האדם..
כך כשהאדם נברא כבר זמזם לו זבוב קו המשווה ולחש באוזנו -שמת לב שלכל החיות יש בני זוג ומה איתך.. מה, אתה שווה פחות? למה לך אין..ואז האדם מיהר לבקש בת זוג וההמשך ידוע..רק שהזבוב המשיך לזמזם..עץ הדעת או עץ החיים..עץ הדעת הרבה יותר שווה!...וההמשך ידוע..והזבוב המשיך בשלו אצל קין...למה הבל קיבל יחס טוב יותר..מה, הוא יותר שווה?..וההמשך ידוע.. כך עד עצם היום הזה.

זבוב קו המשווה מזמזם לך באוזן שאתה לא שווה..לו יש יותר.. היא מקבלת יותר...הוא מרוויח יותר..היא יפה יותר...הם מוצלחים יותר...הם שמחים יותר...אאוצ' איך אפשר להפסיק את הזמזום הזה?
,
איך מטפלים בזבוב? ראשית יש לזהותו ולהגדירו. זבובים לא אוהבים להיות מוגדרים, לכן יש להם זמזומי כיסוי. אולם ברגע שאת חשה עצב או מתח לא נעים, ייתכן שעבר פה זבוב בסביבה.

 ייתכן שאמרת לעצמך , תראי אותם איך הם הצליחו ..איך יש להם כבר.. איך היא סיימה את התואר ה3.. הם נשואים באושר..היא כבר הספיקה להתגרש...הם מוצאים זמן לטייל... ויכול להיות שהשווית את עצמך לעצמך, אז לפני 20 שנה יכולתי... יכול להיות שזאת הייתה מחשבה זבובית קצרה ומהירה ובכל זאת מהזן שמשאיר סימנים.

אז אחרי שזיהית שמדובר בזבוב ואחרי שהגדרת לעצמך איזה זן הוא. למשל- זבוב קו המשווה המהולל. כעת רק נותר לך להזכיר לעצמך שהוא היה כאן קודם...כאמור עוד מבריאת העולם והוא לא קשור אלייך.

תני לו להמשיך לזמזם הלאה.  ראי כיצד הוא מתעופף בקלילות ונופפי לו לשלום. אם תרצי את יכולה ללוות אותו במבט עד שיעלם משדה הראייה שלך וגם לומר לו "הי זבוב תודה שבאת לבקר, זה בסדר לי גם בלעדיך".

הוא בס"ה זבוב שנוהג כדרך כל זבובים. הוא עושה את העבודה שלו .

ואת תעשי את העבודה שלך.

בהצלחה!

איך לוקחים זבובים לחדר החקירות, על כך בפוסט הבא!


לפרטים על אפשורים בדרך 'העבודה של ביירון קייטי' וסדנאות- צלצלו-  0524327027

 .

ללכת שבי במחשבה

סוכות תשע"ב

גלעד שליט משתחרר מהשבי. הללויה!! איזו בשורה משמחת לו, למשפחתו, לכל אוהביו וכל עם ישראל שספר את הימים הרבים בשבי. כמה התפללו בשבילו וכמה ייחלנו ואיחלנו שיום שיחרורו יגיע והנה נענו התפילות, בקרוב הוא ישוב! יש שמחה גדולה מזאת?

כולנו רצינו בשחרורו אך יכולת ההשפעה שלנו הייתה מוגבלת. יכולנו לצעוד, ללבוש חולצה, להפגין, אבל לא יכולנו לנסוע לעזה, לדפוק על הדלת ולבקש אם אפשר בבקשה תחזירו לנו את הילד שחטפתם לנו, תודה.

למרות שרצינו. מאד.

כשאנחנו רוצים משהו באיזור שאין ביכולתינו להשפיע, זה כואב. איזור כזה הוא המציאות. ביירון קייטי אומרת על עצמה שהיא אינה אדם רוחני, אלא בן-אדם שלא מתווכח עם המציאות, כי כשהיא מתווכחת עם המציאות היא מפסידה- רק ב100% מהזמן.

אז מה, להסכים עם מה שקורה ולחזור לישון? מה עושים כשהמציאות מטרידה?

ב'עבודה של ביירון קייטי' שופטים את המציאות ולאחר מכן חוקרים את השיפוטים שמתווכחים איתה (עם המציאות, לא עם ביירון קייטי :).

החמאס צריכים לשחרר את גלעד שליט..(אני לא חשבתי שהממשלה צריכה לשחרר אותו, לא חשבתי שהיא זאת שמחזיקה אותו) כאשר שפטתי את החמאס על זה שהם לקחו בשבי את גלעד שליט וחקרתי את המחשבות, גיליתי להפתעתי שגם אני לוקחת שבויים ולא משחררת... אני? האמנם? דווקא חשבתי עליי שאני בחורה עדינה ורכת-לבב

אך מצאתי שכן! מחשבות שנס ליחם שכבר ידוע שלא מביאות אותי לשום מקום פורה, מחשבות לא שוות, דווקא הן נשארות אצלי בשבי למשמרת עולם.

ואז הסתכלתי על המילה מחשבה-- והנה תגלית- מח שבה

יש מחשבות שקופצות לביקור קצר -שלום שלום וביי, אפילו לא נשארות לצהריים.. אך יש מחשבות שהתמקמו עד כדי תפיסת בעלות. כנראה נשבו בקסם המח שלי, או להיפך, המח שלי לכד אותם באישון לילה אי-שם בהיסטוריה וייתכן ועד שלא תהיה איזו הפגנה המונית או שביתת רעב רצינית, הם פשוט יוותרו שבויות במרתפי תודעתי לנצח ורק בשפכטל אפשר יהיה לגרד אותן.

המחשבות השבויות הן רק מחשבות, הן לא שייכות אליי באמת ואני לא הן. מחשבות שנשכחו בחושך וצברו ותק הפכו לאמונות וכבר נשכחה העובדה שמדובר במחשבה שנלקחה מתישהו בשבי. כך קורה שאדם חושב ש"הוא כזה", כמו שהמחשבות שלו חושבות אותו.

 בשבי יש גם מחשבות על אחרים. אנחנו חושבים עליהם שהם כך וכך, כבר המון שנים. למרות שבגרו, התפתחו, אולי אפילו עברו מהעולם הזה. המחשבה עליהם לא עברה ולא השתחררה.

 להחזיק מחשבה בשבי מאפשר לנו שליטה.

אני נזכרת בסלוגן -מיהו השליט שישחרר את גלעד..וחושבת- מיהו השליט שישחרר את השליטה..יצא לה שם טוב לשליטה..מי יהיה מוכן לוותר

 לאורך התקופה הארוכה שהיה בשבי, אפשר היה לאבד תקווה שישוב.
איבוד תקווה משמעה שלא רק גלעד בשבי, אלא גם המחשבות על האפשרות שישתחרר, נמצאות בשבי .ומזל שהמחשבות נותרו חופשיות. כי כך אפשר היה לפעול למען שחרורו.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב כשהגיעה הבשורה על שחרורו של גלעד שליט ואני מסיימת אותו עם השמחה ההתרגשות הגדולה על כך שהוא כבר כאן ! גלעד האמין שיגיע היום וישחררו אותו. והוריו המשיכו להאמין כך, למרות המציאות הבלתי מבטיחה וענו לא פעם "כשגלעד יחזור" ..וכך קרוב לוודאי, גם מי שסייע לשחרורו.

גם כשהמציאות היא נוראה-השבי הוא עובדה. המח חופשי. חופשי לבחור במה להאמין.

אני מרגישה שהשנה החדשה והסדר העולמי החדש שמתגלה ומתגלגל ומרחיב עוד את מעגליו, הוא סימן למחשבות רבות שהשתחררו מן השבי.

אמן שכל המחשבות הלא שוות, המבלבלות המאמללות והמטרללות יחזרו מן השבי אל חיק האהבה השמחה והשלום.

הפינה השחורה

הימים שלפני יום כיפור מחזירים אותי לאותה הופעה שהייתה לי בשנה שעברה בתאטרון קרוסל בתל-אביב.

 הוזמנתי להופיע במקום שבו התחלתי את הופעות היחיד שלי (באופן רשמי) לפני 12שנה. היססתי אם להענות להזמנה, כיוון שבשנים האחרונות אני בעיקר מופיעה במקומות שמזמינים אותי לאירוע מסוים ואיני צריכה לדאוג לקהל. אבל כשיוסי מהתאטרון התקשר ושר לי בטלפון שיר שלי שזכר מאז..התקשיתי לסרב.

 חשבתי לעצמי זאת תהיה הזדמנות מצויינת לצלם את ההופעה, סופסוף יישאר לי עותק בוידאו ללמוד ממנו. אני מאד זקוקה לזה.

אמנם החברה הצלמת הודיעה שהיא בטיול וחברה צלמת אחרת טסה לחו'ל ובכל זאת ברגע האחרון נמצא חבר שיודע לצלם.

יופי. הכל בסדר.

אך אויה 5 דקות לפני ההופעה הוא מתקשר להודיע שהוא תקוע בפקקים.

אחותי בקהל. אני מבקשת ממנה לעמוד מאחורי המצלמה שכבר ממתינה משועממת על החצובה.

היא מסכימה למזלי. בשביל זה יש אחיות, להושיע בעת צרה.

ההופעה הייתה מרגשת במיוחד. אילתרתי והפתעתי את עצמי והצחוק של הקהל לאורך ההופעה חימם את לבי.

כבר הייתי חסרת סבלנות לראות את התיעוד בוידאו.

הדקות הראשונות עברו בהצלחה, חייכתי למראה דמותי המלהגת על הבמה. סגרתי את המצלמה ופתחתי אותה שוב לאחר מספר ימים.

לא האמנתי למראה עיניי. ראיתי שחור בעיניים. תרתי משמע. נדמה שאחותי התלהבה ממראה הוילון השחור, כיוון שזה הדבר היחידי שצולם! יכולתי לשמוע את מה שנאמר אך לראות יכולתי רק את הוילון השחור..הצילו!!

הרצתי את הקלטת קדימה, אולי זאת תקלה זמנית, אך לא. השחור היה בכל מקום.

 למה זה מגיע לי?

 זאת הייתה טעות לבקש ממנה, הרי אין לה נסיון בצילום. אבל הלא המצלמה כבר הייתה מכוונת, כל שנדרש ממנה זה לראות שהיא עובדת ולעקוב אחרי המתרחש ,אפילו החתולה שלי הייתה יכולה להצליח במשימה, עם קצת אימון.

 האמת שזה לא הצחיק אותי בכלל.

חשבתי שהמזל הרע פשוט חתם אצלי קבע , נדבק, נצמד אליי כמו עלוקה ורק בניתוח אפשר יהיה להסירו. מה יש לו ממני. מה בסך הכל ביקשתי. שיהיה לי תיעוד של ההופעה. כזה מסובך?

ונזכרתי בשבעת אלפים מקרים נוספים שהמזל הרע חגג על חשבוני. כמו ראיון שערכו איתי ולא שודר כי הקלטת נשרפה ופעם אחרת האולפן נשרף. או כמו כתבה שהשתתפתי בה , העיתונאית התלהבה במיוחד , אך מכל מה שנאמר לא נותר דבר בעיתון ורק תמונה שלי שובצה ואפילו בלי לכבד אותה בשמי. ובפעם אחרת שכבר כן פרסמו את מה שאמרתי ואפילו כתבו את השם שלי נכון , או אז האיפור שלי היה כל כך נורא שרציתי לקנות את כל העיתונים לבל תיחשף הזוועה ברבים.

ועכשיו זה. שחור בעיניים . השחור מכה שנית . או שלישית או רביעית..מי יכול לספור.

השחור שבעיניים הוא שחור בהיר לעומת השחור הכהה שנמצא בתוכי.

התאוננתי באוזני המקורבים. חיפשתי נחמה.

לאחותי לא סיפרתי. הייתי כל-כך זעומה על חדלונה שלא יכולתי להסתכל לה בלבן של העיניים.

 בסוף החלטתי שהכי חשוב זה שאפשר לשמוע. מזל שהסאונד לא נפגע! אני יכולה להאזין ולכתוב את הטקסט שנוצר תוך כדי ההופעה.

התיישבתי שוב עם המצלמה. העברתי להתחלה. הנה שוב דמותי המקפצת עם השמלה הירקרקה ועוד רגע התמונה תשחיר והסוף כבר ידוע. הופעתו הבלתי נשכחת של הוילון השחור. מסמר הערב.

אך לא. דמותי ממשיכה להראות, עכשיו היא שרה..מוזר אני כמעט בטוחה שהקטע הזה היה שחור..אני מריצה קדימה..ושוב אני לגמרי נראית. הצילו!!! סתם האשמתי את אחותי !

מסתבר שיש איזה כפתורון שובב במצלמה שאפשר לשחק איתו גם בלי מודע והוא מכוון את זווית הראיה של מה שצולם. כך שהמצלמה הייתה מכוונת על חלק מסויים מהתמונה הכללית.

 על החלק השחור.

סיבוב קטן של הכפתור ונחשפת התמונה כולה. ואז רואים שהשחור אכן נמצא. אך רק בפינה.

כל מה שאני ראיתי זאת הפינה השחורה שמילאה לי את כל התמונה.

שמילאה לי את הנשמה.

אז קודם כל סליחה אחותי היקרה שהאשמתי אותך אשמת שווא. עשית עבודה מצויינת ואני לא יכולתי לראות אותה.

ולכולנו אני מאחלת שכל פעם שאנחנו נתקעים על השחור ונכנסים עמוק לתוך הבור, שנזכור ..שהוא רק חלק קטן מהאור

וכל מה שאנחנו לא יכולים לראות בזמן שאנחנו מאמינים לשחור..נמצא שם במלוא הדרו, מחכה לנו בתור

שנזכה לראות את יופי התמונה כולה!

אוהבת בתגל

נעליים וצדק חברתי

קוראי בלוגי היקרים , לאחרונה כתבתי מכתב לאדם שהכרתי ברכבת לפני כמה חודשים, בשעה שהוא הזעיף פנים ורטן מרה נוכח בחורה שישבה בקרבתנו עם רגליים על המושב. מכאן התפתחה בינינו שיחה על נעליים ומשמעת באופן כללי ומשם הדרך ל'עבודה של ביירון קייטי' הייתה קצרה . מאז הוא לקוח שלי, אנחנו נפגשים מידי שבוע, לומדים ומתרגלים את ה'עבודה'.
אחרי ששלחתי לו את המכתב, חשבתי לשתף גם אתכם. אשמח לקבל את תגובתכם!

גדעון יקר,
רוצה לספר לך שהשבוע חשבתי עליך בזמן שנסעתי באוטובוס. לפניי ישב בחור שישב בצורה שעוררה אצלי אי-נחת. נחש מה הפריע לי בצורת הישיבה שלו? ניחשת נכון, הוא ישב כשנעליו מונחות על המושב שמולו. הרגשתי את אותו כעס מוכר מתחיל לעלות בתוכי. המחשבות אמרו- איזה חוצפן, חוסר התחשבות, הנוער של היום, מה הוא חושב שזה אוטובוס של אבא שלו ? ויכולתי לשים לב איך שכבר לא כיף לי לנסוע באוטובוס כי כל המחשבות האלה לא נעימות לי במיוחד
ויחד עם זאת גם לא נעים לי לראות את הנעליים של הבחור על המושב.

של מי הביזנס איפה הנעליים של הבחור?

מה אתה אומר?

ואז חשבתי לעצמי הנה אני בביזנס שלו ולא כיף לי, בואי נחזור לביזנס שלך מה מפריע לך בזה שהבחור שם את רגליו על המושב- הוא מלכלך אותו, זה לא יהיה נעים לאיש שיבוא לשבת על המושב, נזכרתי שפעם התיישבתי בתחנת אוטובוס על ספסל שהיה מלוכלך וכמה זה היה מצער להסתובב עם כתם שמן על המכנס (כי זה שישב לפניי לא השאיר את הספסל נקי).
ובמדינה הדמיונית שלי אנשים לא אמורים לשים את הנעליים שלהם על המושבים כי זה לא צודק ללכלך את המושב שאחרים יישבו עליו.
וכשחשבתי את המחשבות האלה, שמתי לב שאני כבר לא כועסת על הבחור שכנראה פשוט חושב אחרת ממני ופתאום ראיתי אותו , נער צעיר , אולי עייף מבית הספר שרוצה שיהיה לו נוח ופשוט לא חושב על ההשלכות האפשריות של דרך ישיבתו. אז כך כשאני כבר נקייה לגמרי מכעס על אותו בחור, פניתי אליו ושאלתי אותו בעדינות, איך לדעתו ירגיש אדם שירצה לבוא לשבת על המושב. הבחור הסתכל עליי ואמר- את צודקת ומיד הוריד את רגליו מהמושב.
בלי שום ויכוח.
 
ואז מצאתי את עצמי נואמת לו על צדק חברתי.. אמרתי לו שבשעה שאנחנו מצפים שאלו למעלה יעשו איתנו צדק חברתי, גם לנו יש תפקיד והוא לראות איפה אנחנו יכולים לעשות צדק חברתי..גם באוטובוס יש משהו לא צודק בלשים את הרגליים על המושב של מישהו אחר..


אין לי מושג למה הרגשתי צורך לנאום לו את הנאום הזה, הרי מיד הוא הסכים איתי והוריד את נעליו. יכול להיות שהמורה שבי נשארה למרות שכבר שנתיים אני לא מלמדת בבית ספר. (אפשר להוציא את המורה מההוראה, אבל אי אפשר להוציא את ההוראה מהמורה:)).

אחר-כך התנצלתי ואמרתי לו שאני מקווה שלא פגעתי בו והוא רק אמר לי, לא מה פתאום ואת צודקת

איחלתי לו שנה טובה.

וחשבתי לעצמי איזה הבדל זה להעיר למישהו כשיש לי סיפור שלם נגדו , לעומת להעיר למישהו בלי הסיפור נגדו, אלא פשוט בגלל שהמעשה שלו מציק לי, כי לי - התופעה של אנשים ששמים את נעליהם על המושב בתחבורה ציבורית מפריעה.


ויכולתי לעשות את ה'עבודה', לחקור את המחשבות עליו ולגלות שזה שהוא שם את הנעליים זה בסדר. ואולי הוא היה מוריד את הנעליים בעצמו בלי ההתערבות שלי. אבל דווקא רציתי לספר לך את זה , כי אני כן הערתי לו.
להראות לך שיש הבדל עצום בהרגשה כשמעירים מתוך כעס על האחר, לבין כשמעירים לו מתוך הביזנס של עצמי. ברגע שאני מעירה מתוך הביזנס של עצמי, אני מעירה כי אני מרגישה צורך להעיר ויחד עם זאת אני לוקחת בחשבון שזכותו שלו להמשיך ולהתנהג כמו שטוב לו, במקרה הזה- להשאיר את הנעליים על המושב.

אם הוא יוריד את הנעליים או לא, זה כבר הביזנס שלו.


מאחלת לך ומשפחתך שנה טובה ומתוקה
 
 וגם לכם קוראים יקרים- גמר חתימה טובה ושנה ברוכה ושמחה!

אירוע לב

הפעם אני רוצה לשתף אתכם באירוע לבבי שעברתי לפני כמה זמן. סרט רומנטי מרגש שהחל מהמבט הראשון ונגמר כבר במבט השלישי. משמחה גדולה ומרוממת שהייתה לאורך כל הסרט הקצר הזה- לצניחה חופשית למעמקי השמיכה. כמו שנאמר משמחה לשמיכה. ושם מתחת לשמיכה, בחושך.. הזמנתי את החוקר התורן לחדר החקירות ואת לבי לומר את אשר על לבה.

על מה את בוכה?

אני רוצה שהוא( נקרא לו ערן לצורך הסיפור) ירצה אותי

"אני רוצה שהוא ירצה אותי" האם זאת האמת?

כן

מה ההוכחות שלך לזה שאת רוצה את זה?

אני נמשכת אליו פיזית ונפשית, אני חושבת עליו, אני אוהבת אותו.. מה יש להתפלסף פה?

האם את יכולה לדעת בוודאות שאת רוצה שהוא ירצה אותך?

בוודאות גמורה. חוץ מזה שהוא התחיל איתי כך שבעצם הוא רוצה אותי, זאת אומרת הוא רצה אותי .משהו השתבש פתאום ואני לא יודעת על מה ולמה

אחזור שנית. האם את יכולה לדעת בוודאות שאת רוצה שהוא ירצה אותך?

כן. מאד.

איך את מגיבה, מה קורה כשאת מאמינה למחשבה ש"את רוצה שהוא ירצה אותך"?

אני שמחה להשתוקק אליו, כיף לי לרצות אותו

סליחה.. לפני שאת נסחפת ברומנטיות..אני מבין שהמציאות היא שהוא אומר שהוא לא רוצה. נכון?

נכון.

אז איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה שהוא צריך לרצות אותך ובמציאות הנוכחית, הוא לא.

אני נשנקת, אין לי אוויר, מתייבש לי הגרון, אני מרגישה כמו אסון. צונאמי של רגשות, אני זועקת הצילו, מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת רגליי. צונאמי, אמרתי?

איך ההרגשה בגוף כשאת מאמינה שהוא צריך לרצות אותך, שאת רוצה שהוא ירצה אותך? והוא לא.

פאניקה, מרגישה את הבהלה בסרעפת, רפיון שרירים, בייחוד בידיים וברגליים .

איך את מתייחסת אליו כשאת מאמינה למחשבה שאת רוצה שהוא ירצה אותך? והוא לא.

כמי שאחראי למצב רוחי ומצב נפשי, כאדם היחידי שיכול להציל אותי ממצבי הנוכחי. הוא המושיע והוא המחבל. אני כועסת עליו שעשה ברית מילה ליחסים בינינו ובקושי מלאו להם שמונה ימים. מה גם שבברית הזאת רק חותכים ולא אומרים מילה. אני מתייחסת אליו כמו אנס שאנס אותי לסיים את היחסים האלה בלי שרציתי. אני מתייחסת אליו כאיש הרע בסיפור, כטמבל שמבזבז דבר יקר כל-כך כמו אהבה והרי כתוב- בל תשחית. אני שונאת אותו. שוכחת שהוא נברא בצלם אלוהים.

אפרופו אלוהים, איך את מתייחסת אליו כשאת מאמינה למחשבה שההוא צריך לרצות אותך?

אלוהים יצא מניאק ביג טיים. אני מסירה את הנאמנות שלי, מבטלת את כרטיס המועדון, אני כל-כך כועסת עליו שאין לי מקום לכל הכעס. נדמה לי שמריצים עליי דאחקות למעלה, המלאכים מתפקעים מצחוק ואלוהים בראש המאפייה עם סיגר כבד בחדר אפוף עשן נהנה לראות את המלאכים שלו משתעשעים בצעצוע החדש שלהם- הלב שלי. אני רואה אותם מתמסרים עם הלב שלי ואני ילדה קטנה מתחתם עוברת מאחד לשני, מנסה לקבל את הלב בחזרה..והם ממשיכים ונקרעים מצחוק.

איך אני מתייחסת אל אלוהים? כמי ששכח אותי וזרק אותי לכלבים.

איך את מתייחסת לעצמך, כשאת מאמינה למחשבה ש"את רוצה שהוא ירצה אותך" והוא לא.

כמוכת גורל. כמי שאיבדה את הסיכוי האחרון שלה להיגאל. כמי שאפשר להעביר את השמיכה מעל פניה ולמלמל כמה מילים בנוצרית.

אני מתייחסת אל עצמי כמי שפישלה ובגדול, מריצה את הסרט לכל כיוון אפשרי כדי לראות איפה עשיתי את הטעות שגרמה למפולת הסלעים הזאת, איפה לא נזהרתי איפה מעדתי ואיך אפשר לסדר את האבנים המתגלגלות האלה בחזרה. אני מנתחת מן התחת את כל מה שנאמר, מתי ואיך ואוכלת את עצמי שלוש פעמים ביום לפחות.

מתי בפעם הראשונה עלתה לך המחשבה ש"את רוצה שהוא ירצה אותך", שמישהו ירצה אותך ?

בבית ספר היסודי ..היו את 2 הזוגות שהיו מלכי הכיתה ורציתי שירצו אותי, שיכניסו אותי לממלכה שלהם ונשארתי בחוץ. תצפיתנית.

האם המחשבה הזאת ש"את רוצה שהוא ירצה אותך" מוסיפה לך שלווה או מתח?

מוסיפה לי תקווה...אולי מחר הוא ירצה..?

והתקווה הזאת מה היא מייצרת אצלך?

חוסר אונים, עצב, דכדוך תהומי. לא ממש שווה התקווה הזאת.

מה את לא יכולה לראות כשאת מאמינה למחשבה הזאת ש"את רוצה שהוא ירצה אותך"?

 אני לא יכולה לראות שום גבר אחר. כול הגברים האחרים עלי אדמות נראים חיוורים וחסרי משמעות. אני לא יכולה לראות את זכותו הבסיסית של האדם, במקרה הזה- הוא, לבחור עם מי הוא רוצה להיות ועם מי לא. אני לא יכולה לראות את האפשרות שהכול נעשה לטובתי.

מה את מפחדת יקרה אם לא תאמיני למחשבה ש"את רוצה שהוא ירצה אותך"?

אני מפחדת שככה באמת הקשר ייגמר באופן סופי ומוחלט, כשאשחרר את הרצון שלי. כאילו שהרצון שלי מחזיק את הסיכוי לקשר, מסמן ליקום שאני בעניין. אם לא ארצה שהוא ירצה אותי, היקום יעשה אחורה פנה ובאמת נפרד לעולמים ולנצח נצחים. זה מפחיד אותי.

ועכשיו לשאלה הרביעית- מי תהיי אם לא תאמיני למחשבה ש"את רוצה שהוא ירצה אותך"?

ווי, זה מה זה קשה..אבל אני כן רוצה..

אני שומע אותך. ומי תהיי אם לא תאמיני למחשבה ש"את רוצה שהוא ירצה אותך"?

אישה חופשייה..משוחררת ומשחררת אותו לדרכו. מרגישה את עצמי מתמלאת בנשימה. מחויכת.

איך את רואה אותו בלי האמונה במחשבה ש"את רוצה שהוא ירצה אותך"?

אני רואה גבר יפה, עיניים צוחקות חיוך מתוק. אני חשה אליו אהבה .

ואיך זה מרגיש?

נעים..הלב מתרחב..אוהבת אותו בלי לרצות אותו..נעים מאד. תחושת שלווה.

בואי נהפוך את המחשבה- "את רוצה שהוא ירצה אותך"- תהפכי אותה

אני לא רוצה שהוא ירצה אותי-

דוגמאות?

אני לא רוצה שהוא ירצה אותי, אם הוא לא רוצה אותי..רוצה שירצה אותי מתוך בחירה שלו ולא בגלל שאני רוצה..בלי טובות..

אני לא רוצה שהוא ירצה אותי..בינינו, יש לי הרבה חששות מזוגיות ..בד"כ אני זאת שמסיימת קשרים בעודם באיבם ומכחידה אפשרות ליחסים ארוכי טווח. אם הוא לא היה מסיים את זה, קרוב לוודאי שאני הייתי עושה זאת מתישהו.

אני לא רוצה שהוא ירצה אותי- כי יש עוד הרבה גברים שאני רוצה להכיר, למה לעצור עכשיו?

אני לא רוצה שהוא ירצה אותי- כי אנחנו עלולים להיכנס למוסד הנישואין..ומי רוצה לגור במוסד?

אני לא רוצה שהוא ירצה אותי- כי אני הרבה יותר טובה בלהתגעגע מאשר בלממש קשר זוגי.

אני רוצה שאני ארצה אותו-

אני רוצה לרצות אותו, גם כשהוא לא בדיוק מתנהג לפי הציפיות שלי. זה מה שאהבה אומרת, לא?

אני רוצה לרצות אותו, גם כשהוא מעשן ולא עושה ספורט (גם אני לא עושה.. אבל לי מותר :))

אני רוצה לרצות אותו, גם כשאני מתחילה לחשוב, מה אני צריכה מישהו שכבר יש לו ילדים משלו.

אני רוצה שאני ארצה את עצמי-

הכל חוזר אלינו..הוא רק תזכורת למה שעליי לעבוד בתוכי ועם עצמי.

אני רוצה לרצות את עצמי גם בכל מצב. גם כשאני שבורת לב..גם כשאני מרגישה שאני לבד בעולם. גם כשאני מרגישה שלא השגתי בחיי דבר וכולם מסביבי מצליחים ומצליחנים. גם כשאני מייסרת את עצמי הלוך ושוב, אני רוצה לרצות אותי כי כמו שאמר חז"לנו הלל- אם אין אני לי מי לי. אני רוצה לרצות אותי בכל תנאי..בלי תנאי. אני רוצה לרצות אותי בתור התחלה..

ברוך אתה ה' שקיימנו והגיענו לזמן הזה. עכשיו ברגע הזה הכול בסדר. אולי זאת הכוונה בברכה הזאת . סוף- סוף אני לא חיה בעבר ולא בציפיות/דאגות לעתיד..אלא בזמן הזה.

ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון. אני רוצה את עצמי..חוזרת לעצמי.. בזכות הפרדה הזאת..

תודה לך ערן.

זכרונות (שירראפ)

יש כמה זיכרונות כמו שדים בארונות

 ששווה להזדכות ומהם להתנקות,

 יש כמה זיכרונים תזכורות וזיכרונות

 שחוזרים ומנקרים כמו טונות טענות

ותלונות ומענות שמענות ומענות ומענות..מצלצלים.. מצלצלות..

בבקשה לא לענות!.

 אולם יש גם כמה זיכרונות

 של שמחות ויתרונות חגיגות ורננות, צהלות ומתנות

אותם שווה לאוורר, לעורר, לתאר, לצייר, להלחין, לנגן, להתרגש! יש!

ולחזור אל מה שיש, יש!

שמעת נכון.. yes yes לחזור אל מה שיש

שמעת נכון...הזיכרון בגרון

 מושך מכאן ומתרחק ,

נעלם ,מתפנק מתרפק אז..

חבק אותו, חבק

 ו...

תן לו במרפק!

אתה צודק זה נכון, יש רון בזיכרון,  כמו דבש וקינמון

אבל דביק כמו סוכרייה,

הוא היה, זה היה, זה נגמר ,זה עבר.

נשיקות זיכרון ותודה שזכרת לבוא

נשיקות לחלום ושלום..אל תבכה, באמת .. באמת אתה שווה

רק שים לב ותראה ש..-אני נושמת רק

בזמן הווה. נושמת רק

בזמן הווה. מתהווה.

נושמת רק. בי. זמן. הו. וה.