אני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי. (חקירה עם לקוחה קשה -אני)

אז לפני כשבועיים התחלתי להעלות את המחשבות שלי לבלוג, וזו כמעט פעם ראשונה שמילים כתובות שלי, מקבלות כתובת ומופיעות בפרהסיה. אחרי כ"כ הרבה שנים של מחשבות בעד ונגד כתיבת בלוג. עכשיו יש. ורק זה לבדו הספיק לי. ושלחתי לכמה חברים את כתובת הבלוג שאם ירצו וזה מתאים ובזמנם החופשי יוכלו להיכנס, לעיין , אולי להגיב, אולי אפילו ימצאו בזה איזו תרומה למסע שלהם..אולי.
ופתאום אני מקבלת תגובות מאנשים אחרים, שלא שלחתי להם את כתובת הבלוג. אמנם תגובות מרגשות ואוהדות. אולם אותי זה הפתיע...רגע מה קורה פה.. החיבורים שלי מוצאים לעצמם את דרכם, מחליטים לבדם למי להתחבר ואני לא שולטת בזה?!
... ואז התחילו המחשבות המלחיצות להגיע. קודם כל , מי קיבל? אולי זה אנשים שבכלל לא מעוניינים בזה וזה מציק להם שאני מציפה אותם במחשבות שלי . יש בזה ממש כפיה מצידי לשים להם את עצמי ככה מול הפרצוף שלהם ואני לא רוצה להטריד ולא לפגוע.
ומנגד התחיל חשד אחר, שמא הדברים יגיעו ל"אדם הלא נכון" למישהו שלא מכיר אותי והוא יפיץ את דבריי לשווא..ומה על שמירת זכויות היוצרים של היוצרת? כאן אני לא רוצה להיפגע.
הנה כי כן מופיע הלחץ במלוא הדרו.. בא לבקר בערב שבת קודש של חודש חשוון. קבלו אותו בבקשה במחיאות כפיים סוערות!
מה אני יכולה לעשות? כמובן לראות זאת כהזדמנות לעשות חקירה לאור יום, על האמונה-.
אני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי.
1-האם זאת האמת שאני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי?
כן
2-האם אני יכולה לדעת בוודאות שאני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי?
לא.
3-מה קורה לי , איך אני מגיבה כשאני מאמינה למחשבה?
אני מרגישה אי נעימות גדולה מפני אנשים שהבלוג מגיע אליהם בלי שביקשו. אני מרגישה ממש כיווץ ומעיכה בסרעפת, בושה על שאני לא שולטת בתפוצה שלי.. אני נכנסת למחשבות שלהם, בטוחה שהם שופטים אותי וחושבים עליי מחשבות רעות, שאני מכריחה אותם לבוא ולקרוא את מה שכתבתי, כמעט אונסת אותם לבוא ולהציץ לי.. אני מרגישה שכך בדיוק אני האישה שאני לא רוצה להיות, אני בדיוק כמו כל הסוקרים/המתרימים , אלו שמתקשרים אליך הביתה בלי שהזמנת..
זה משתק אותי. אני מפחדת עכשיו להמשיך לכתוב בבלוג, שמא כל פעם שאני מעלה דברים בבלוג שוב אתפרץ לדלת פתוחה ואגיע למקום שלא הוזמנתי אליו ואתקבל במבט צונן, כועס, מזלזל, מאוכזב וכן הלאה.
מתי בפעם הראשונה חשבתי את המחשבה הזאת "אני צריכה שתהיה לי שליטה על הבלוג (על מה שאני מפרסמת)"
כשהתחלתי להופיע לפני למעלה מ10 שנים והייתי חושבת את מי להזמין למופע.. הייתי עסוקה במחשבות אם ההוא יאהב, האם לזאת ההופעה שלי מתאימה ומיעטתי בכלל בפרסום. אהבתי להופיע לפני קהל שאיני מכירה, אך היה בזה אתגר גדול יותר להופיע מול מי שאני מכירה. מצד אחד, מי שיש לי איתו מערכת יחסים גם מחוץ לאולם, הופך להיות חשוד. חשוד שמא הוא ביקורתי הרבה יותר מכול אדם אחר. חשוד שמא הוא משווה את בתגל "המופיעה" למי שהוא מכיר כאדם.. להופיע מול אנשים קרובים נכרך בחבילה אמביוולנטית של כמיהה ופחד. כשהופעתי מול קהל לא מוכר הייתי חופשייה יותר ופחות נרגשת. אולם כשהופעתי מול קהל מוכר שהערכתי או אהבתי זה הוסיף לי טעם חגיגי להופעה ומין התלהבות פנימית של ילדה הרוצה לשמח ומחכה לאישור ועידוד מהוריה.
נזכרת שהייתי קטנה ציירתי בעונג על כל דבר שראו עיניי. בעיקר קירות ,צעצועים, מחברות של אחיי הגדולים וחפצים בבית. הכי נורא שציירתי על הפסנתר. חרטתי עליו פרצופים. אני זוכרת את הכעס הגדול. נתפסתי. הנה עברתי כל גבול. ציירתי על החפץ הכי קדוש בבית. פגעתי וחיללתי אותו. איך עשיתי זאת? כמו לא שלטתי על מעשיי. היד הלכה מעצמה וציירה. (גם כשבגרתי וגרתי בדירות שכורות הקפדתי לגור בדירות מטות לנפול שאוכל לצייר עליהם כאוות נפשי מבלי שמישהו יוטרד מכך). למה ציירתי על הפסנתר, זה לא אני..זו היד שלי..אולי חשבתי שככה הפסנתר יהיה מקושט, אולי רציתי להטביע את חותמי על הפסנתר הזה שאיני יודעת לנגן עליו.. אולי.. בכל אופן שום תירוץ לא מקובל. אני אשמה. העובדה היא שלא שלטתי על עצמי .פגמתי. הרסתי . ונשארה הבושה הצורבת והעצב על שציערתי את אמא כל-כך. תחושה חזקה שאני לא בסדר. וגם שמשהו לא בסדר בי...כי איך יכולתי לעשות דבר כל-כך נוראי כמו לצייר על הפסנתר. מי מצייר על פסנתר??
איך הגעתי לסיפור הפסנתר? מזה ששאלתי את עצמי מתי הייתה הפעם הראשונה שחשבתי את המחשבה שאני צריכה לשלוט על רשימת התפוצה שלי.
.המסקנה שנבעה מסיפור הפסנתר היא שאני צריכה לשלוט במעשיי , בגבולות היצירה שלי.. נוצר שם כעס ואשמה כלפי המעשה שסיפק הנאה גדולה, עד לאותו רגע בו הפך למחדל נוראי, דבר שאין לעשותו.
דומה למה שקורה עכשיו כי כנראה כן איזה אצבע אחת שלי לחצה על איזה כפתור במחשב שגורם לכך שהבלוג שלי יחצה גבולות. רק שבשלב זה של חיי ,איני יודעת באיזה כפתור מדובר ומה עליי לעשות כדי שזה לא יקרה.
איזו תחושה המחשבה אני צריכה שתהיה לי שליטה מוסיפה לי? מתח עושה אותי לחוצה ומכווצת ,מפחדת ושוב אני מרגישה טיפשה..שוב אני עושה נזק, קורה משהו בגללי שאני לא מודעת עליו..
של מי הביזנס לאן הבלוג שלי מגיע.. כנראה של אלוהים.
רואה כמה אני נאחזת בצירוף המילים "הבלוג שלי" זה שלי..האם זה שלי? אני כתבתי וכותבת את המילים האלה שנובעות מתוכי, אולם, האם הם באמת שלי..? האם יש משהו בעולם הזה שהוא שלי בכלל..? אולי רק השאיפה הזאת שאני שואפת, אולי רק היא שלי ..לרגע אחד..והנה גם היא כבר ננשפת החוצה.
זוכרת כשעזבתי את הדירה וכל הדברים שהיו "שלי" מצאו את דרכם לאנשים שבאו לקחת מבפנים מבחוץ. ומה שלא נלקח בהסכמתי, נלקח בלי רשותי. מחשב נייד, פספורט, דברים שהם מאד "שלי" ועכשיו אני גרה בדירה של חברה. אין לי דירה משלי..אין לי גבר משלי אין לי ילדים שלי.. ואם היו, האם הם היו שלי?
האם זה שהם יוצאים מתוך רחמי הופכים אותם לשלי?
ומה זה עושה לי ה"שלי" הזה? זה עושה שאני צריכה לשמור עליו "טוב טוב" שלא יאבד למשל. לשמור על הגבולות. ועולה כאב על דברים שאיבדתי בתור ילדה וכבר אז סיכמתי עם עצמי שאני לא רוצה שיהיו לי דברים שלי. כי אני מאבדת אותם. ולאבד אותם זה כל-כך כואב ומביא בושה "איך לא שמרת על זה" .ואולי לכן אני לא מביאה לעולם ילדים "שלי". שלא אצטרך לכבול את עצמי בכבלי שמירה שלא אאבדם.
ומה הם המילים שלי שאני יוצרת, אם לא "ילדים" שלי והנה הפחד לאבד אותם ולצידו גם הרצון שיעופו, יקבלו עצמאות וימצאו את דרכם הנכונה..
אני צריכה שהדברים שאני כותבת יגיעו לחוף מבטחים. שיכבדו את זכויות היוצרת.
מה אני לא יכולה לראות כשאני מאמינה למחשבה שאני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי.
אני לא יכולה לראות את האפשרות שהיקום הוא מקום ידידותי , אני לא יכולה לסמוך על אלוהים ושהכול לטובה, אני לא יכולה לראות את זה שעד עכשיו, אף אחד לא התלונן ו/או ביקש שאחדל מלשלוח לו. אני לא יכולה לראות את זה שרב הסיכויים שהדברים מגיעים לאנשים בוגרים שמסוגלים גם להגיד שאינם רוצים לקבל את הבלוג אם אינם רוצים.
עולה לי גם זיכרון של תערוכה שעשיתי ופחדתי להשאיר את המוצגים לבד.. רציתי להשאיר רשמקול שיקליט את מה שאנשים שנכנסים לתערוכה אומרים.. וגם את התחושה ההפוכה שהרגשתי אחרי שסיימתי להכין עבודה והיא נשארה תלויה. כאילו שחררתי אותה, היא כבר "ילדה גדולה" ואינה צריכה את התיווך שלי.
ועוד זיכרון של תלמידים שלי, רגע לפני שהם עולים לבמה, אחרי כל החזרות שעשינו, אני בתחושה של שחרור חבל הטבור.. מרגע זה ההצגה שלהם ..זה כבר לא בידיים שלי (בשלב זה אני שולית וכבר לא הכותבת, הבמאית, זה כבר לא "שלי") בכל יצירה יש תהליך של היקשרות , אחיזה ושחרור, פרידה. וכמה פעמים מהפחד להיפרד, לאבד, לא נוצרת יצירה..אם ממילא סופו להיעלם ..למה ליצור אותו מלכתחילה.
אני תוהה אם אח שלי לא היה נעלם לי בשלב כזה מוקדם בחיים שלי, האם המחשבות שלי היו שונות? האם הייתי קלה יותר ליצור מערכת יחסים, להביא ילדים לעולם, האם הייתי מוכנה יותר לשחרר שליטה..
האם אי פעם אוכל להשתחרר מהחיבור הזה שבכל לידה אני רואה מוות? שבכל ילד אני רואה חיל ובכל חיל אני רואה אסון?. בייחוד אם הוא חייל נאה ונהדר כל-כך כמו שהיה אח שלי.
כך שלפחד וללחץ יש סיבות מצוינות להתקיים והוכחות טובות מאד שהם יכולים להתרווח במקום מרבצם ושהם פה כדי להישאר. כל עוד לא אחקור את ערימת המחשבות שהתאספה כאן.
ככה זה כשמתחילים לנקות, מגלים שיש הרבה יותר 'עבודה' ממה שחשבנו בהתחלה..
לכל מחשבה, אצטרך להקדיש חקירה נפרדת.
4-מי אהיה בלי המחשבה- אני צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי
סומכת על היקום, סומכת על הנמענים שיעדכנו אותי באם הבלוג מגיע עליהם ואינם חפצים בו , משוחררת להמשיך לכתוב ולהעלות לבלוג. נושמת מלא החזה. בלי המחשבה אני יכולה לראות שברגע שמשהו יוצא ממני, הוא כבר של העולם ולא שלי. בלי המחשבה , אני רגועה.
היפוכים-
אני לא צריכה שתהיה לי שליטה על תפוצת הבלוג שלי.
כרגע זה מה שקורה, אני לא יודעת איך לשלוט בזה ואני לא שולטת. אני לא צריכה לשלוט בזה, כי עד כה אף אחד לא התלונן. להיפך , יש מי שפנה אליי בבקשה שאשלח לו את הבלוג שלי ומישהי סיפרה לי שפתחה תיקיה במחשב שלה, בשביל החיבורים שלי.
אני לא צריכה לשלוט על התפוצה, כי אני היוצרת ,זאת האחריות שלי ולא ההפצה.
אני לא צריכה לשלוט על תפוצת הבלוג שלי כי המחשבה הזאת מונעת ממני לכתוב באופן חופשי.
תפוצת הבלוג שלי צריכה לשלוט בי
זה אומר שהאנשים שמקבלים את הבלוג במייל ולא מעוניינים בכך, באחריותם לומר לי את זה. " ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו". אולי גם מישהו יוכל ללמד אותי מה עליי לעשות כדי לשלוט ברשימת התפוצה שלי..
אני צריכה לשלוט על תפוצת המחשבות שלי
להיות יותר מודעת למחשבות שאני אומרת. דברים שנאמרים כבר אי אפשר לקחת בחזרה. למחשבות יש כוח כשהן נאמרות או נכתבות ואנשים יכולים להיפגע- (מוות וחיים ביד הלשון). לכן כשאני מפרסמת תיעוד של מפגש עם לקוחה,זה יקרה רק אחרי שהלקוחה תקרא,תתקן אם צריך ותהיה שלמה עם הפרסום. לפעמים אני חושבת על עצמי שאני כנה מידי, צריכה לצנזר, לדעת להגן על עצמי ו/או על המאזין.
אני צריכה לשלוט על רשימת התפוקה שלי- אני צריכה לדאוג להיות במצב של יצירה, לכתוב, למצוא דברים שכתבתי בעבר ושעכשיו מתאים לי להעלות אותם לבלוג אני צריכה לבקש מהקוראים של הבלוג לשמור על זכויות היצירה שלי .
ואם קראת עד כאן, האם אתם מוצאים עוד היפוכים? דוגמאות מחייכם?אשמח לתגובות. יומבורך בתגל