נעליים וצדק חברתי

קוראי בלוגי היקרים , לאחרונה כתבתי מכתב לאדם שהכרתי ברכבת לפני כמה חודשים, בשעה שהוא הזעיף פנים ורטן מרה נוכח בחורה שישבה בקרבתנו עם רגליים על המושב. מכאן התפתחה בינינו שיחה על נעליים ומשמעת באופן כללי ומשם הדרך ל'עבודה של ביירון קייטי' הייתה קצרה . מאז הוא לקוח שלי, אנחנו נפגשים מידי שבוע, לומדים ומתרגלים את ה'עבודה'.
אחרי ששלחתי לו את המכתב, חשבתי לשתף גם אתכם. אשמח לקבל את תגובתכם!

גדעון יקר,
רוצה לספר לך שהשבוע חשבתי עליך בזמן שנסעתי באוטובוס. לפניי ישב בחור שישב בצורה שעוררה אצלי אי-נחת. נחש מה הפריע לי בצורת הישיבה שלו? ניחשת נכון, הוא ישב כשנעליו מונחות על המושב שמולו. הרגשתי את אותו כעס מוכר מתחיל לעלות בתוכי. המחשבות אמרו- איזה חוצפן, חוסר התחשבות, הנוער של היום, מה הוא חושב שזה אוטובוס של אבא שלו ? ויכולתי לשים לב איך שכבר לא כיף לי לנסוע באוטובוס כי כל המחשבות האלה לא נעימות לי במיוחד
ויחד עם זאת גם לא נעים לי לראות את הנעליים של הבחור על המושב.

של מי הביזנס איפה הנעליים של הבחור?

מה אתה אומר?

ואז חשבתי לעצמי הנה אני בביזנס שלו ולא כיף לי, בואי נחזור לביזנס שלך מה מפריע לך בזה שהבחור שם את רגליו על המושב- הוא מלכלך אותו, זה לא יהיה נעים לאיש שיבוא לשבת על המושב, נזכרתי שפעם התיישבתי בתחנת אוטובוס על ספסל שהיה מלוכלך וכמה זה היה מצער להסתובב עם כתם שמן על המכנס (כי זה שישב לפניי לא השאיר את הספסל נקי).
ובמדינה הדמיונית שלי אנשים לא אמורים לשים את הנעליים שלהם על המושבים כי זה לא צודק ללכלך את המושב שאחרים יישבו עליו.
וכשחשבתי את המחשבות האלה, שמתי לב שאני כבר לא כועסת על הבחור שכנראה פשוט חושב אחרת ממני ופתאום ראיתי אותו , נער צעיר , אולי עייף מבית הספר שרוצה שיהיה לו נוח ופשוט לא חושב על ההשלכות האפשריות של דרך ישיבתו. אז כך כשאני כבר נקייה לגמרי מכעס על אותו בחור, פניתי אליו ושאלתי אותו בעדינות, איך לדעתו ירגיש אדם שירצה לבוא לשבת על המושב. הבחור הסתכל עליי ואמר- את צודקת ומיד הוריד את רגליו מהמושב.
בלי שום ויכוח.
 
ואז מצאתי את עצמי נואמת לו על צדק חברתי.. אמרתי לו שבשעה שאנחנו מצפים שאלו למעלה יעשו איתנו צדק חברתי, גם לנו יש תפקיד והוא לראות איפה אנחנו יכולים לעשות צדק חברתי..גם באוטובוס יש משהו לא צודק בלשים את הרגליים על המושב של מישהו אחר..


אין לי מושג למה הרגשתי צורך לנאום לו את הנאום הזה, הרי מיד הוא הסכים איתי והוריד את נעליו. יכול להיות שהמורה שבי נשארה למרות שכבר שנתיים אני לא מלמדת בבית ספר. (אפשר להוציא את המורה מההוראה, אבל אי אפשר להוציא את ההוראה מהמורה:)).

אחר-כך התנצלתי ואמרתי לו שאני מקווה שלא פגעתי בו והוא רק אמר לי, לא מה פתאום ואת צודקת

איחלתי לו שנה טובה.

וחשבתי לעצמי איזה הבדל זה להעיר למישהו כשיש לי סיפור שלם נגדו , לעומת להעיר למישהו בלי הסיפור נגדו, אלא פשוט בגלל שהמעשה שלו מציק לי, כי לי - התופעה של אנשים ששמים את נעליהם על המושב בתחבורה ציבורית מפריעה.


ויכולתי לעשות את ה'עבודה', לחקור את המחשבות עליו ולגלות שזה שהוא שם את הנעליים זה בסדר. ואולי הוא היה מוריד את הנעליים בעצמו בלי ההתערבות שלי. אבל דווקא רציתי לספר לך את זה , כי אני כן הערתי לו.
להראות לך שיש הבדל עצום בהרגשה כשמעירים מתוך כעס על האחר, לבין כשמעירים לו מתוך הביזנס של עצמי. ברגע שאני מעירה מתוך הביזנס של עצמי, אני מעירה כי אני מרגישה צורך להעיר ויחד עם זאת אני לוקחת בחשבון שזכותו שלו להמשיך ולהתנהג כמו שטוב לו, במקרה הזה- להשאיר את הנעליים על המושב.

אם הוא יוריד את הנעליים או לא, זה כבר הביזנס שלו.


מאחלת לך ומשפחתך שנה טובה ומתוקה
 
 וגם לכם קוראים יקרים- גמר חתימה טובה ושנה ברוכה ושמחה!